*עודד בן מאיר * צילום: הרצל יוסף

על קיר חדרה של אפרת אשוש בבית הוריה במושב תקומה הסמוך לנתיבות, תלוי ציור ענק של אחד ממחזותיו של שקספיר, אותו היא שרבטה במכחולה בהיותה בכיתה י"א. על המדפים מוצבות עשרות פיות מהאגדות, למרות שכבר חלפו כחמש שנים מאז עקרה מבית הוריה והיא מתגוררת עם בעלה ברמת גן, הרי שהחדר עדיין נשמרה לה, ולמען הסר כל ספק, על דלת החדר מתנוסס שלט קטן המכריז בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי זהו "החדר של אפרת".

לכאן היא מגיעה בסופי שבוע או בכל פעם שהדבר מתאפשר לה. העניין הוא שכמעט שאין לה זמן פנוי. מאז שהיא הקימה לפני כשנתיים תיאטרון עצמאי משלה- "תיאטרון אגדה", היא חורשת את הארץ לאורכה ולרוחבה יחד עם צוות השחקנים שלה, שזה כולל אותה את השחקן ערן יוסף והשחקן אריק מורדוך, כשאליהם נילווה גם איש הקול שהוא גם הנהג של התיאטרון, שמוביל לא רק את השחקנים אלה גם את התפאורה ואת ציוד ההגברה והתאורה. "היום" היא  מספרת, "אני יכולה להופיע במטולה או ברמת הגולן, ומחר אני כבר אהיה בדרך לבאר שבע או למצפה רמון. אנחנו גומאים אלפי קילומטרים ומעלים את ההצגות שלנו בפני קהל ילדים ומבוגרים כאחד".

שמו של התיאטרון לא נבחר במקרה. אפרת אשוש היא פריקית של פיות, משוגעת על אגדות. "חוץ מזה, היא מטעימה, אני היא ההוכחה לכך, שאם תרצו אין זו אגדה". כמי שמעידה על עצמה כ"אחת שנדבקה בחיידק הבמה" מבחינתה של אפרת אשוש כל הדרכים כשרות, קל וחומר כשמדובר בצעירה דתית, להגשמת חלומה להריץ את הצגותיה עד כדי שהיא גייסה למטרה זו גם את אמה, מרגלית אשוש, מורה ומחנכת במקצועה, שבשנים האחרונות הפכה למחזאית הבית של התיאטרון שבניהולה של בתה. נשמע הזוי ולא שגרתי במחוזותינו? לא כשמתוודעים לסיפור חייהן של האם ובתה.

לא כותבת למגירה

מרגלית אשוש (48), נשואה ואם לארבעה ילדים וסבתא לשני נכדים ("השלישי בדרך", היא מדגישה), נולדה בנתיבות. היא בת בכורה למשפחה בת עשרה ילדים. "מאז שאני זוכרת את עצמי", היא מעידה על עצמה, "הייתי מהבנות האלה שקוראות הרבה וכותבות יומן. ההתנסות בכתיבה מלווה אותי עוד מילדות".

את לימודיה היסודיים והתיכוניים עשתה אשוש במוסדות חינוך דתיים ובסתר ליבה חלמה ללמוד ספרות באוניברסיטה. "להורים שלי", היא נזכרת, "לא נראה אז שאסע כ"כ רחוק, לתל אביב כדי ללמוד באוניברסיטה. לא התחבר להם שהבת הבכורה שלהם תיסע מרחק כזה מהבית. זה היה להם מאוד קשה".

בלית ברירה, לאחר שנת שירות לאומי, נאלצה אשוש להסתפק בלימודים בסמינר להוראה בקריית החינוך של המועצה האזורית שדות נגב, הסמוכה למושב מגוריה, שם היא הוסמכה כמורה, מקצוע בו היא עובדת ב 28 שנים האחרונות בבית הספר "מעגלים", בית הספר היסודי של שדות נגב. החלום ללמוד ספרות המשיך לקנן בה, כהגדרתה, וברבות השנים היא אף עשתה תואר שני בספרות באוניברסיטת בן גוריון.היא לא רק למדה ספרות, אלא גם החלה לחטוא בכתיבת ספרים.

"התחלתי להרגיש שיש לי רעיונות", היא מספרת, "אך לא העזתי לכתוב ממש. לא כ"כ האמנתי בעצמי בהתחלה. לכתוב ספר זה לא כמו לכתוב יומן ילדות בבית הספר. הדחקתי את זה הרבה זמן. בסופו של דבר נטלתי את העט והתחלתי לכתוב בצורה רצינית". בדרך לכתיבת ספריה היא יצקה מים, במסלול של כתיבה יצירתית, על ידיהם של עמוס עוז, חיים באר, אורלי קסטל בלום ואורי ברגשטיין.

-מתי מתעורר בך הניצוץ לכתיבת ספר?

"קצת לפני הלימודים באוניברסיטה, לפני כ-16 שנים, זה התעורר בי. זה פרץ החוצה". ספר הביכורים שלה, שיצא לאור לפני כ-15 שנה, נושא את השם "המשאלה של צבי" אודות צב שביקש שיהיו לו אוזניים כמו לכל חבריו. צבי הצב יוצא למסע הרפתקאות מרתק בחיפוש אחר אפרכסות לאוזניו, אך לבסוף הוא מבין, שמבנה גופו מותאם אך ורק לו ובשבילו. המסר הוא, מציינת אשוש, שכל אחד צריך להיות מאושר ומסופק במה שיש לו, במה שהאל חנן אותו. מאז כבר הספיקה אשוש להוציא לאור ספר ילדים נוסף "הרפתקה בשביל הקסמים", ומחזות נוספים "מנגינת הפלאים" ו"סוד מראת הקסם". שלא יהיה ספק. אשוש לא מתעשרת מתמלוגים על ספריה. היא השקיעה מכספה לא מעט כספים כדי שפרי עטה ייצא לאור וישכון כבוד בדוכני הספרים, אך התמלוגים ממכירות ספריה מגיעים אליה, כדבריה, במשורה. לכן היא לא ממהרת לנטוש את הלוח והגיר ולפרוש כ"כ מהר מעמדת המחנכת בבית הספר.

כמעט שלושה עשורים מאז נישואיה לבן המושב, מתגוררת מרגלית אשוש במושבת תקומה, מושב בעל צביון דתי, בו מתגוררות כיום כ-150 משפחות. בחצר האחורית של הבית מקרקרות להן מספר תרנגולות. בעבר ניהלה המשפחה משק חקלאי לכל דבר. היום רק שרדי החממה שבסמוך לבית הם עדות לכך. כשאנחנו פונים למרגלית אשוש בתואר "סופרת" היא די נרתעת מכך. "אני עדיין לא רואה את עצמי בתור סופרת", היא מצטנעת, "אני עדיין בצעדים ראשונים בתחום הזה. כתבתי אומנם רומן למבוגרים בן 300 עמודים. קשה לפרוץ בתחום הזה".

-מעמדם של סופרים בארץ הוא לא מהמשופרים, אם לנקוט לשון המעטה. חשבת על כך?

"לא מדובר כאן על כדאיות ועל תמלוגים כלכליים. ברור לי שמכתיבת ספרים קשה מאוד, אם בכלל, להתפרנס. לכן אני ממשיכה לעסוק בהוראה. הייתי רוצה להתמסר לכתיבה, אבל המציאות מכתיבה לי אחרת".

-חוק הסופרים שאושר בימים אלה בכנסת אמור לשפר את מצבם בכלכלי של הסופרים בישראל.

"זהו חוק מצוין, אבל זה ישפר את מצבם של סופרים שכבר הוציאו לאור עשרות ספרים ולא כמוני שהוציאה רק כמה ספרים. אני עדיין רואה את עצמי כסופרת מתחילה". חרף ההצטנעות הזו, לא רבים מבין סופרי ישראל, אם בכלל, יכולים להתהדר בכך שספריהם, פרי יצירותיהם, הומחזו והועלו על בימת התיאטרון של ילדיהם. אשוש יכולה להתגאות בכך. שלושה  מסיפוריה כבר עובדו למחזות, שמועלים על בימת תיאטרון אגדה ורצים בכל הארץ, ואילו ספר נוסף עובר בימים אלו עיבוד למחזה בכוחות משותפים של מרגלית ובתה אפרת. "אפרת מכוונת אותי", מציינת האם מרגלית, "בדרך להמחזת הספרים שלי. כל אחת מאיתנו מביאה את המטען שלה. אנחנו זורמות יחד".

-יש ברכה במשחק?

"לעולם הזה של סיפורי אגדות", מציינת מרגלית אשוש, "יש קשר עצום לבמה. הילדים שלי גדלו על סרטי וולט דיסני ומאוד התחברו לזה. משם זה מתחיל. הקראתי להם המון סיפורים וכשאפרת רצתה ללכת לתחום הזה, חששנו ודאגנו, אך בסופו של דבר תמכנו מתוך ראייה שבן אדם צריך לממש את עצמו. עם כל החשש אפשרנו לה לממש את עצמה. אני לא מאמינה בהתנגדויות. האמנו שאולי היא תתפכח ותוותר על חלום התיאטרון, אבל גם אמרנו שאם חלומה יתממש, אז שכך יהיה". אפרת אשוש בת ה-26, נשואה, נשארה חרף מגוריה בשנים האחרונות ברמת גן (אנחנו שוקלים לשוב להתגורר במושב, היא מציינת) ילדת מושב, ברגליים יחפות היא מסתובבת על המדשאה בחצר הבית, קל וחומר בבית עצמו. היא מתגעגעת לנופים הפסטוראליים, לריח השדות. כאן היא מודה, זו תבנית נוף מולדתה.

"מאז שאני זוכרת את עצמי", היא מעידה על עצמה, "אני שרה ורוקדת על הבמות. כשהייתי כבר בת שלוש הייתי לוקחת מיקרופון באירועים שונים ומקפיצה את הקהל. בבית הספר לא הייתי ילדה מקובלת. הייתי ילדה מופנמת ומכונסת בתוך עצמי. רק כשהעלינו את הצגת "ספר הג'ונגל" ביוזמתי בהשתתפות תלמידי הכיתה שלי, פתאום השתנו הדברים והפכתי לחביבת הכיתה. מילדה שקטה שאף אחד לא דיבר איתה הפכתי לכוכב נולד. זה היה בכיתה ה'. כל שיעורי האומנות בבית הספר אז הוקדשו להפקת המחזמר הזה, כשאני הייתי המפיקה, הבימאית, המעצבת וגם גילמתי את התפקיד הראשי במחזה. אבא שלי קנה בסוף השנה כמה פרוז’קטורים והעלינו את ההצגה בחצר של הבית שלנו. כולם שתפו פעולה והפכתי להיות מלכת הכיתה. מאז כבר הייתי כוכבת ראשית בהצגות בית הספר".

אפרת אשוש, כבר הזכרנו, באה מבית דתי. את לימודיה היסודיים היא עשתה בבית הספר "דעת" בקיבוץ סעד, קיבוץ דתי, הרי שבהגיעה לרגע בו הייתה צריכה להמשיך בלימודיה התיכוניים, או אז כבר התנגש חלומה ללמוד אומנות ומשחק עם ערכי הדת עליהם חונכה בבית אבא. היום זה נשמע הזוי וכמעט בלתי אפשר, אבל מתברר כי בשקט, בשקט, נרשמה אפרת, בסיועה של אמא, תוך שאביה נושך שפתיים, לבית ספר התיכון האזורי שער הנגב, בית ספר חילוני לכל דבר, בו לומדים בעיקר ילדי הקיבוצים בסביבה. מתוך כ-150 בני מחזורה, אפרת הייתה התלמידה הדתית יחידה. "אבא לא קיבל את העובדה שהלכתי ללמוד משחק ובלט", נזכרת אפרת, "מעבר לכך שהלכתי ללמוד בבית ספר חילוני, הוא גם לא ראה ברכה בכך שהלכתי ללמוד אומנות ולא האמין שאצליח להתפרנס מזה. הוא כל הזמן שאל מה ייצא לי מזה. היה לו מאוד קשה עם הצעד שעשיתי. הוא לא קיבל את זה".

אפרת נזכרת גם כיצד הפכה אז באותם ימים למעין כתובת עבור התלמידים החילוניים בבית ספרה בכל הקשור לענייני דת והלכה. "הפכתי להיות מין סוג של הרב של בית הספר", היא מספרת בחיוך, "בזכותי גם התקינו מזוזות בכניסה לכיתות. לא יכולתי להיכנס לכיתה שאין בה מזוזה. זה עשה לי ממש רע. בזכותי זה השתנה, לשמחתי".

לבד בין חילוניים

אפרת סיימה את לימודיה במגמת מחול ואומנות, בהמשך גם העשירה עצמה בקייטנות תיאטרון שונות בהדרכתם של מורים מ"בית צבי" ומבתי הספר למשחק של ניסן נתיב ושל יורם לוינשטיין. אחרי שירות לאומי פונה אפרת לממש את חלומה להיות שחקנית וחובשת את ספסלי בית הספר למשחק "בית צבי". "היה ברור לי", היא מציינת, "שזה לא יהיה קל. היו הרבה שאמרו לי שזה לא בשבילי, כצעירה דתייה, בעיקר כשמרבית ההצגות מועלות בערבי שבת ושחקניות מתנהלות על הבמה בניגוד גמור למה שאני חונכתי. בקיצור, היו לא מאט שביקשו להוריד אותי מהעסק הזה".

-בהתחשב במציאות מדתית ממנה הגעת, זה נשמע דווקא הגיוני לחלוטין?

"הרגשתי שזה הייעוד שלי. הרגשתי שדרך האומנות אני יכולה לשנות ולתרום לחברה. מנהל "בית צבי" דאז, גרי בילו המנוח, היא אומר לי כל סוף שנה, שאני צריכה להחליט אם אני רוצה להיות שחקנית או רבנית. החלטתי שאני רוצה להיות שחקנית".

-ומה אומרים ההורים על כך?

"זה לא היה משאת נפשם של הוריי. אבא שלי בכלל התנגד לכל הדבר הזה. אמא שלי שוחרת אומנות ומחוברת לנפש האדם והבינה שאי אפשר ללכת נגדי. היא הלכה איתי עם כל הכאב שבכך, אמא הייתה השכפ"ץ שלי בקטע הזה".

כצעירה דתייה בת 19 מגיעה אפרת אשוש ל"בית צבי", בית היוצר של הדור הבא בתיאטרון הישראלי. ההתחלה, היא נזכרת, לא הייתה כלה כלל וכלל. תלמידה דתייה כבר מזמן לא נראתה במסדרונות בית הספר, מה גם שהיא שמרה נגיעה.

"כולם התלחשו מאחורי", היא נזכרת, "שהנה זו ששומרת נגיעה. גם כאן הייתי הדתייה היחידה מבין כל תלמידי המחזור. מן הסתם, גם הייתי שומרת הנגיעה היחידה. למרות הצביון החילוני בבית הספר שמרתי על הערכים שלי והייתי מקפידה לשמור שבת, לעשות קידוש בהשתתפות חברים מבית הספר. הייתי מבשלת בעצמי. הרגשתי מין שליחות כזו שכל אחד מהשכבה שלי יבוא אלי ויעשה אצלי שבת".

איך מתנהלת בחורה דתייה בקרב רוב מוחלט של חילוניים?

"האמת היא, שאחרי חצי שנה הפסקתי לשמור נגיעה, זה לא עבד. הייתי צריכה לרקוד עם בן זוג בהצגות, לא הייתה ברירה".

מן הסתם היו גם סצנות בהצגות שחייבו להתנשק או להתחבק ואפילו להתגפף זה עם זו?

"המורים די ריחמו עליי בקטע הזה. גילמתי תפקידי נשים ושל מאהבות,

ובקטעים של נשיקות וחיבוקים עשיתי את המינימום הנדרש. זה לא היה היסטרי". לפני כארבע שנים סיימה אשוש הצעירה את לימודיה ב,בית צבי" והתקבלה לתיאטרון החברתי "תיאטרון הכרכרה" של הבמאי והשחקן ארז משולם הנודד בכל הארץ ומעלה הצגות בנושאי מאבק בסמים, אלימות ובאלכוהול. במקביל עברה אשוש אודישנים למחזות ילדים שונים, אך מתוקף סירובה להופיע בשבת, היא נענתה ב"תודה רבה לך וכל טוב" וחזרה הביתה בתחושת החמצה. "אחרי כל תשובה כזאת שנדחתי", היא מספרת, "הייתי מאוד מתוסכלת ואמרתי לעצמי בשביל מה למדתי כל השנים האלה. הבנתי שאבא שלי צדק כשהוא התנגד לתחום בו הלכתי".

מחזאית הבית: אמא

או אז הגיע לפני כשנתיים וחצי המפנה. אשוש הצעירה מחליטה ללכת בדרך עצמאית משלה. "הרגשתי אז", היא מספרת, "שיש לי מתנה ביד, שיש לי את אמא שלי, שהיא סופרת. ביחד העלינו את הרעיון להמחיז את הספר הראשון שהיא כתבה, "המשאלה של צבי", כדי שאני יעלה אותו במסגרת עצמאית משלי. רציתי להגשים את החלום שלי ולצרוך זה גייסתי את אמא שלי כמחזאית הבית. לא חשבתי שאקים איזה תיאטרון. זה היה סוג של הגשמת חלום משותף של שתינו. לא האמנתי שזה יגיע למימדים של היום".

"תיאטרון אגדה" כבר נכלל ב"סל תרבות" של משרד החינוך ו"תרבות לישראל" ו"המשאלה של צבי" כבר הועלתה בשנתיים האחרונות למעלה מ-100 פעמים על הבמה בכל רחבי הארץ. לאור ההצלחה הזו שכנעה אפרת את אמא להמחיז גם את "מנגינת הפלאים" על ילדה קטנה שגרה ביער ונאבקת במי שמבקש לשרוף וללכלך את היער, מחזה עם מסר חינוכי סביבתי, אף הוא פרי עטה של האם מרגלית. את הספר זכרה אפרת עוד מילדותה ועכשיו היא בקשה להעלותו על הבמה. האם מרגלית נרתמה למשימת ההמחזה והתוצאה מועלית בימים אלה על במת התיאטרון. החודשים האחרונים כבר הועלה המחזה כ-50 פעמים.

-איך זה לשתף פעולה עם אמא?

"זה כיף אמיתי. אני יכולה לשגע אותה כאוות נפשי, לבקש ממנה לשנות פה ושם את הטקסט, להוסיף חרוזים. זו פריבילגיה שאין לאף אחד אחר. אמא שלי מכירה אותי ואת הפנימיות שלי הכי טוב מכולם ואני מכירה אותה. יש כימיה בינינו". "האמת היא, מציינת האם מרגלית, ,שאפרת היא פרפקציוניסטית, היא חייבת שהתפאורה תתאים לתוכן המחזה ולדמויות ולעלילה. אנחנו עובדות על מחזה נוסף על בסיס ספר נוסף שכתבתי והיא מתעקשת על כל פרט ופרט. אני לא רגילה לזה, אבל אני מיישרת קו איתה. אני שמחה לעזור לבת שלי. מצד שני אני גם שמחה שהספרים שלי זוכים לעיבוד תיאטרלי ומופצים בדרך שונה לקהל".

-יש איזה סופר שמשמש לך כמודל לחיקוי?

"לכל סופר יש את האני מאמין שלו, את סגנון הכתיבה שלו. אני נהנית לקרוא סופרים טובים, בתקווה שייהנו לקרוא גם את הספרים שלי".

-אפרת, יש לך איזה חלום תיאטרלי, לגלם תפקיד בלתי נשכח?

"החלום שלי הוא לשחק בתיאטרון באר שבע ולהמשיך בתיאטרון שהקמתי. אני חולמת לגלם תפקידים במחזות של שייקספיר ולורקה,. אני גם חולמת לעשות את התפקיד של מיקה במחזמר הישראלי "מיקה שלי".

• יש לך, כמי שבאה מבית דתי, קווים אדומים לגבי הגשמת החלום הזה?

"מבחינתי, לא אשתתף בהצגות  שמועלות בערבי שבת או חג. זה תנאי בל יעבור, יש לי קווים ברורים בעניין הזה. אני גם לא הופיע בעירום. אני אבחן כל מקרה לגופו. סרבתי בעבר ואני אסרב בעתיד לקבל תפקידים בשל המגבלות האלה, גם אם אדע שאני מפסידה כאן את תפקיד חיי, תפקיד שיכול להביא אותי לקדמת הבמה".